על אהבת האדם דיברו תנאים מרכזים ואמרו עליו שהוא "כלל גדול בתורה" (ר' עקיבא) או "כל התורה כולה על רגל אחת" (הלל הזקן). כלל זה גורס כי האדם יעניק לרעיו וסובביו את אותה אהבה שהוא מעניק לעצמו, ולכן חז"ל דורשים מהאדם קודם כל לאהוב את עצמו, (כלל זה נסמך על האמונה היהודית שהתפתחה במשך הדורות לתורות בתורת הקבלה והחסידות, לפיה "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" (בחסידות), ו- "אלוהים אוהב את מי שאוהב אותו" בזוהר), ואז הוא יוכל להעניק לרעיו ולסובביו את האהבה שהוא חש בעצמו.

חז"ל לא הסתפקו בהדרכה כללית לאהבה, אלא גזרו מכך הלכות שונות ובהם להעניש חוטא באהבה ולא בשנאה ובנקמה. (סנהדרין נב/ב) ולבחור לאדם שראוי לעונש, עונש שיסבול בו פחות. (מסכת פסחים, דף עה א') חז"ל הורו לגבר לא לקדש אישה מבלי שראה אותה, למשל על ידי שליח, בגלל החשש שהיא תתגנה עליו ברגע שיראה אותה, והוא יפגע בה בניגוד לצו של ואהבת לרעך כמוך. (מסכת קידושין, מ"א א').

שלוש מצוות הקשורות לאהבה ביהדות הן:

1. אהבת הָרֵעַ – "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט 18)
2. אהבת הגר - "ואהבת לו [לגר] כמוך" (ויקרא י"ט 34)
3. אהבת ה' – "ואהבת את ה' אלוהיך, בכל לבבך, בכל נפשך ובכל מאודך". (דברים ו' 5, י"א 1)

אהבת האל נמצאת בפרשיה מרכזית שמושמת בתפילין ונקראת כמה פעמים ביום בקריאת שמע. על פי רבי עקיבא מגילת שיר השירים הינה קודש קודשים, בשל תפיסתו שהיא מבטאת את האהבה אל האל. הרמב"ם קובע שהדרך הראויה בעבודת ה' היא האהבה, כלומר אמונה לשמה, ואילו היראה, כלומר אמונה שלא לשמה, היא בדרגה פחותה יותר.

החסידות בכלל וחסידות חב"ד בפרט הדגישו את חשיבותה של העשייה מאהבה בעבודת ה'.

מעבר לאהבות אלו, גם האהבה הרומנטית תופסת מקום כשיאה של אהבת הרע, ומתוארת בשיר השירים (ה' 6-7):

שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך כי עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה רשפיה רשפי אש שלהבתיה; מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו;