עיצוב פנים או אדריכלות פנים הוא תחום התמחות המטפל בתכנון ושינוי חללים פנימיים במבנים. המקצוע התפתח מתחום האדריכלות כאשר עד המאה ה-20 היה זה מקצוע אחד. עיצוב הפנים, להבדיל מאדריכלות, עוסק בעיצוב חללים פנימיים של מבנה ובתכנונם עד אחרון הפרטים ואינו עוסק בתכנון של מבנה שלם, קונסטרוקציה או הקשרים אורבאניים כפי שעוסקת האדריכלות.

אדם רשאי להגדיר עצמו כמעצב פנים לאחר כל סוג של הכשרה, ולאו דווקא תואר בעיצוב. ההגדרה "אדריכל פנים" לעומת זאת נגזרת מההגדרה אדריכל, ועל כן מי שנושא תואר זה חייב להיות בעל תואר באדריכלות. עם זאת, בשל היעדר פיקוח הולם קיימים מעצבי פנים רבים המכנים את עצמם, שלא כחוק, "אדריכל פנים" ללא תואר מתאים.

מעצב הפנים מחויב לדרישות הלקוח (מקום, תקציב, פונקציה וכדומה), ויכולת הביטוי האמנותי שלו מקבלת צורה על ידי סגנונו העיצובי או פרשנותו ל"בעיית" התכנון. לעומתו, האמן "החופשי" פועל במסגרת אותה הוא קובע, מתוך עניין או דחף אישי, ואיננו מחויב לתוצאה מבחינה פונקציונאלית או אסתטית. עיצוב הפנים מתייחס ראשית לאדם בתוך הסביבה הבנויה, לצרכיו הפיסים והנפשיים, בביתו, במשרד, במקום הבילוי, במרפאה, בבנק, במוזיאון ובכל מבנה או חלל אחר. צורכי האדם, בהיבט עיצוב הפנים, מתחילים בצרכים החברתיים והמשפחתיים הכללים כגון פרטיות, אירוח, וכדומה, ועד לצרכים הפיזיים הפשוטים ביותר של האדם כגון גישה נוחה לנייר הטואלט.

בראשית המאה ה-20 מעצבים החלו לתבוע שינוי יסודי באדריכלות ובעיצוב שיתאימו לעת החדשה. כמה מהאדריכלים כמו, מיס ואן דר רוהה ולה קורבוזיה תכננו ריהוט חדיש שהיה לגמרי שונה מקודמיו. התביעה לסגנון חסכוני ופונקציונאלי ולפי ההגדרה של לה קורבוזיה "בית הוא מכונת מגורים".

בתחילה, התוצאות היו נוקשות מדי וחסרות חמימות אנושית ואף עוררו התנגדות בקרב רבים, אך החשיבה הפונקציונאלית גרמה לשכלול חומרים ותהליכים תעשייתים ולשיפור ניכר באמצעות העיצוב ובצורותיו.

כיום נדרשים העוסקים בתחום להתמצא בתחומים רבים הקשורים לעיצוב: חומרים, נגרות, תאורה, חשמל, ריהוט, צבע, טקסטיל וכו'.

אדריכלי הפנים ומעצבי הפנים בישראל, בוגרי תואר אקדמי בן 4-5 שנים ממוסדות מוכרים, מאוגדים באגודת אדריכלי הפנים בישראל.